"צופית, כל מה שאת אומרת טוב ויפה. אבל את צריכה להבין דבר אחד חשוב: אין – לי – פרטנר. הם לא פרטנר".
זה היה טיעון המחץ של דוד שלי בשיחת הסלון האחרונה שאני לא מאמינה ששוב נקלעתי אליה. אין לו פרטנר. כאילו הוא בכבודו ובעצמו הממונה על המו"מ מטעם שוודיה. אריץ את השיחה 5,000 מילה קדימה לרגע בו שאלתי "אז מה אתה חושב שיקרה, באמת, איך זה יגמר לגרסתך?"
"בכפייה", הוא ענה. "בסוף יופעל עלינו לחץ בינלאומי מספיק גדול ולא תהיה לנו ברירה".
שזו בסה"כ תשובה מעודדת, לפחות זה לא נגמר בביאת המשיח. אמנם רובם מתים, אבל לפחות לא כולם. לצערי זו עדיין לוגיקה של גנון: הבן אדם מעדיף לחתום על הסכם בלית ברירה מאשר לנסח ולהעביר אחד בתנאים שלו, כל עוד הוא יכול. ואי אפשר לומר שאנחנו לא מתקרבים לרגע הזה: הפלסטינים והאו"ם מדברים יותר מדי לאחרונה, לא ברור אם חמאס עדיין ארגון טרור, וכולם מבינים לאן זה הולך חוץ מביבי שחושב שאנחנו ברווזי גומי במטווח בשואה.
אני לא חושבת שיש מישהו אחד שבאמת מחכה לזה, לרגע בו לא תהיה לנו ברירה. סטטוס קוו זה נעים, שפל המדרגה נשמע פחות נעים. אני לא מתכוונת לחכות לאין ברירה הזה כי אני רוצה, בעוונותיי, שיהיה שלום. קראו לי רומנטיקנית (כנראה תקראו לי הכל חוץ מרומנטיקנית), אבל רק שלום יביא פאקינג שלום. כל סמולן מתחיל יודע שאם נפלט לו "שלום" הוא חייב לסייג מיד: "לא שלום, הסדר!". אבל "הסדר" זו מילה יפה לחלטורה, להמצאה כזו שטוענת שאנחנו לא נקריב באמת שום דבר משמעותי והם בתמורה יצאו מחיינו.
אין לנו ברירה אלא לשאוף לדבר האמיתי: חיים בהם ניתקל בערבים, בסתם ערבים, שהם אנשים רגילים לגמרי, וגם אם החיים לא יהיו רגילים לגמרי – כשיגידו בחדשות "ערבים" אז לפחות יהיו כמה ערבים וערביות ששמותיהם יקפצו לנו לראש. כאלה שנעצנו כבר אצבע בכתפם כמה פעמים והבנו שאינם מתפוצצים. יש אנשים שחיים ככה כבר עכשיו, בבועות של דו קיום. רובן מועדות להצתה אך ממשיכות להתקיים למרות יהודים אנטי ציונים היושבים בציון, בהרחבות הבניה של ציון וכמובן- בערוץ הכנסת, מתכתשים למי יש מגן דוד יותר גדול בתחתוניו.
ארבעה בתי"ס דו-לשוניים זה נחמד, אבל המציאות רחוקה משם בהרבה: עפ"י מחקר של הקריה האקדמית אונו, כמעט כמחצית מהתלמידים היהודים-חילונים והערבים, כבר בכיתות הנמוכות של ביה"ס היסודי, אינם מעוניינים בשום קשר עם הצד השני. לא ללמוד יחד בכיתה, לא לשחק בהפסקה, לא להיפגש אחר הצהריים.
אז מה אנחנו מתפלאים בכלל? נבחרי הציבור עושים בדיוק את מה שהציבור רוצה: שמים אותם בכיתה ליד. הפרטנר המציק הזה, לא מפנה את הדירה, כמה פעמים צריך לגמור לו את החלב כדי שיבין וילך? לו רק היה איזה קיר שיפריד בינינו.
ובהתאמה, כל השיח והמו"מ עוסקים בהפרדה הפיזית לבדה. בגדרות ובגבולות, שחרור אסירים, כיפות וברזלים, בניה, חדירות ואיום המנהרות. לכולם ברור שאף אחד לא יעלם, אבל זה לא מפריע לשני הצדדים להתעלם ולנסות להעלים אחד את השני בכל זאת. עוד פרשן צבאי עולה לשידור ואומר "תראה, לצערנו אין באמת אפשרות ליצור הפרדה הרמטית". לדעתי הוא דווקא קצת טועה. לא הכל זה פיזיקה. האנשים- הם בהחלט נפרדים באופן הרמטי.
אפשר להעביר כאן חיים שלמים מבלי להיתקל בערבים. וכשכבר נתקלים בהם, לא ממש לשים לב (כי אנחנו נראים בדיוק אותו דבר, בוקר טוב). אפשר בקלות לא להחליף איתם מילה לעולם. אנחנו לא צריכים מהם כלום, לא עושים יחד איתם שום דבר, לא יוצרים קשר עין. גג חומוס ומוסכים. וגם זה- רק למי שחי על הקצה.
בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שאני לא רואה דרך אחרת: כולנו צריכים ללמוד לדבר ערבית.
אבל לדבר ערבית ממש. עם כל הכבוד לערבית "שלום כיתה א'" ולערבית "דע את האויב" שאנחנו כבר יודעים. אנחנו חייבים לדעת את השפה באמת: לדעת להקשיב, לנהל שיחות אמיתיות, סתמיות לצד עמוקות. לדעת לספר מה עושה לנו טוב או רע, לדעת להיות ציניים בערבית, לכתוב סטטוסים בערבית, להיות שרמנטים בערבית (ובינתיים בבני ברק: יד לאחים מאתרים את הטלפון שלי במאגרים של קבר רחל ומתחילים לעבוד על איכון סלולרי).
למה שהם לא ידברו עברית? קודם כל, תפסיקו לחשוב שהם יודעים עברית או אנגלית, זה לא נכון. מי שיודע- זה לרוב מסיבות כלכליות. לגור כאן מבלי לדעת עברית זה חוסר אונים גדול, שאלו כל עולה חדש. שנית, כי זה קצת כמו לחשוב "למה שהם לא ילכו לכל המדינות שלהם מסביב?" או "למה שהם לא יפסיקו להרוג אותנו?" או "אנחנו היינו פה קודם, תגידי להם, הגננת, זה הם התחילו, וואאה!"
וברור שהשפה היא רק התחלה, שהיא כשלעצמה לא תספיק ולא תפתור כלום. אחרי הכל, גם אם תדע יידיש שוטפת – לא בהכרח יהיה לך על מה לדבר עם כל אברך. כמו שאין לך בהכרח על מה לדבר עם כל דובר עברית במדינה. אבל אי אפשר להמשיך להעמיד פנים שהם לא קיימים או לתקשר ב 90% שפת סימנים עילגת. צריך להתחיל איפה שהוא, לכל הרוחות.
והלוואי שנריב איתם בערבית. נריב מלא. נראה שזה פשוט כישלון אחד גדול, שהם כ"כ שונים, דתיים, לא מערביים, שאין שום סיכוי לגשר על פער תרבותי כזה. בטח שלא ככה עכשיו, בגילנו. מילא היינו גדלים ביחד, לומדים באותו בי"ס, עושים ביחד צב…צב. מגדלים צבים ביחד. אולי קצת מתיידדים אחרי שהציתו לנו שוב את הכיתה.
הלוואי שיצעקו עלינו בלהט, שככה זה מאולץ ואתנוצנטרי, ואין לנו שום סיבה לדבר! חוץ מהסיבה ההיא, שאין לנו ברירה.
הלוואי שננסה וניכשל, נמצא את עצמנו לפחות מתייחסים אחד לשני.
חשיבה חיובית עם צופית 